רוג׳ום להורות מורכבת · הורות לילדים בוגרים · מאמרים
ניכור הורי מילדים בוגרים: האבל השקט על ילד שחי, אבל רחוק
החוקרת פאולין בוס טבעה את המונח ״אובדן עמום״: אובדן שאין לו סגירה. אדם שנמצא, אבל לא באמת כאן. הורים בנתק מכירים את זה מבפנים: הילד חי, בריא, אולי גר במרחק נסיעה קצרה, ובכל זאת הוא לא איתם.
לאבל הזה אין טקס ואין ניחום. הסביבה לא תמיד יודעת מה לומר, ולפעמים אומרת ״תנו לזה זמן״ או ״אולי תוותרו קצת״. וההורה נשאר לבד עם כאב שאין לו שם.
מותר להתאבל, וגם לקוות
הרבה הורים מרגישים שאסור להם להתאבל, כי ״הוא הרי חי״. אבל האבל אמיתי. ואפשר להחזיק את שני הדברים יחד: גם לכאוב על מה שאין עכשיו, וגם להשאיר מקום לתקווה. זה לא סותר, זה אנושי.
השריון שמגן, ומקשה
כדי לשרוד, הלב מתקשה. יש הורים שמתמלאים כעס, יש שנעשים ״צודקים״, יש שמסבירים הכל בהיגיון, ויש שפשוט מפסיקים להרגיש. השריון הזה מגן לרגע, אבל לאורך זמן הוא סוגר גם אותנו. אחד הדברים שאני מלמדת הוא לכתוב ״מכתבים למגירה״: לכתוב לילד את כל מה שבלב, בלי לשלוח. המכתב לא נועד לו, הוא נועד לשמור את הלב שלכם רך וחי.
לחזור לחיות זו לא בגידה
יש הורים שמרגישים אשמים כשהם צוחקים, נוסעים או נהנים, כאילו זה אומר שהם ויתרו. ההפך הוא הנכון. הורה שישן בלילה, שומר על הגוף, נפגש עם חברים ומשקיע בילדים שעדיין בקשר, הוא הורה יציב. ונוכחות יציבה היא בדיוק מה שילד יכול לחזור אליו, אם וכאשר ירצה, בלי שזו הבטחה.
שאלה טובה להתחיל בה: מה דבר אחד קטן שבשליטתי, שיחזיר לי היום קצת כוח? לפעמים זו שיחה עם חברה. לפעמים הליכה. לפעמים לכבות את הטלפון לשעה.
״אִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ בִּלְתִּי אִם בְּאוֹר.״האדמו״ר מפיאסצנה
רוצים לדבר על המקרה שלכם?
בשיחת אפיון ראשונה, ללא עלות וללא התחייבות, נבין יחד מה קורה אצלכם ומה הצעד הנכון הבא.